<h1>רבינו אברהם מן ההר — ר"ה</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[ר"ה ל"ג ע"א] וגריס תניא נמי הכי [מתעסקין בהן עד שילמדו אפילו בשבת ואין מעכבין התינוקות מלתקוע בשבת ואין צריך לומר ביום טוב] הא גופה קשיא אמרת מתעסקין בהן עד שילמדו ואפילו בשבת, אלמא לכתחילה אמרינן להו תקעו, והדר תני אין מעכבין, עיכובא הוא דלא מעכבין הא לכתחלה לא, לא קשיא כאן בקטן וכו'. פירש רבנו שלמה קטן שהגיע לחינוך, כגון בר תשע ובר עשר שאביו חייב לחנכו במצות, כדאמרינן ביומא [פ"א ע"א] משנה או שתים סמוך לפרקן מחנכין אותם במצות. בהא תני מתעסקין. אבל קטן שלא הגיע לחינוך אין מעכבין אבל לכתחלה לא אמרינן ליה תקע ע"כ. ואית דמפרשי ואחרים מתעסקין בתינוקות עד שילמדו ואפילו בשבת ואין מעכבין הנשים ואת התינוקות מלתקוע ביום טוב, הא בשבת מעכבין, פירוש והא תני רישא ואפילו בשבת. ומשני הא בקטן וכו', כלומר רישא בקטן שלא הגיע לחינוך, וסיפא בקטן שהגיע לחנוך ומשום הכי מעכבין. והכי גריס בעל ההלכות. וכך נמצאת הגירסא בספרים ישנים. ומסתברא דהאי "ואפילו בשבת" דוקא בשבת שאינה יום טוב של ראש השנה, אבל שבת שהיא של ראש השנה לא. שיש לחוש בשבת של ראש השנה שמתוך שהוא זמן תקיעה שילכו אצל חכם ויעבירוהו ד' אמות ברשות הרבים. דשבת דומיא דיום טוב, מה י"ט י"ט דעלמא אף שבת בשבת דעלמא. הר"ם כתב פרק ב' התינוקות שלא הגיעו לחינוך אין מעכבין אותן מלתקוע בשבת שאינה יום טוב של ראש השנה כדי שילמדו, ומותר לגדול להתעסק עמהם בי"ט כדי שילמדו בין קטן שהגיע לחנוך בין קטן שלא הגיע לחינוך, שהתקיעה אינה אסורה אלא משום שבות ע"כ. נראה דהכי גריס אמר ר'... אבל לא... [כולה מתניתין קאי], והדר תני אין מעכבין מלתקוע ומתעסקין עמהן לל[מדם]... קאמר שאין מעכבין אותם מלתקוע, אלא אף מתעסקין עמהם כדי שילמדו, וכל שכן [שאין מעכבין]. ופירש מתעסקין, מראה פנים לקטן שרוצה לתקוע כמו שפירש רבינו שלמה. אין מעכבין התינוקות לתקוע [מתעסקין. לא זו בלבד שאין] מונעין אותן מלתקוע אלא אף מתעסקין עמהן כדי שילמדו. וזאת הגירסא היא מיושבת מאד וזאת היא גירסת הר"ם ופירושו.
<h2>דף ט:</h2>
[ר"ה כ"ה ע"א] אין חידושה וכו'. פירש הר"ם משעה שיתקבץ השמש עם הירח עד שיתקבצו שנית, עשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה ושבעים ושלשה חלקים. וכשתבקש דבר זה לפי דיקדוק החשבון נמצא הדבר אינו כן, אלא ליתר מחשבון זה נקבצים ע"כ.
<h2>דף י.</h2>
[ר"ה ל"ד ע"ב] יצא. והוא שישמע כל בבא מהם על סדרה. לא שישמע תרועה ואחר כך שתי תקיעות, או שתי תקיעות ואחריהן תרועה. כדאמרינן לקמן תקיעות של ר"ה מעכבות זו את זו. וכן פירש הר"ם [הלכ' שופר פ"ג ה"ה]. משום הכי נראה דהאי דקא מותבינן לעיל והאי קא מפסקי, דהואיל ומפסקי בתקיעות אחרות (אע"פ) שאינן מן המנין ואינן של [חיוב] לא יצא, כדתריצנא לעיל. הילכך צריך התוקע ליזהר שלא ישמעו [תקיעה] אחרת, שלא יהא צריך לחזור ולתקוע... כל הבבא, דהיינו [מה] שאנו קורין "סימן" [אחד] בתקיעות. ואיכא מאן [דאמר] יצא כיון שיש.0...
[ר"ה ל"ד ע"ב] [מתשעה בני אדם כאחד לא יצא וקשה] דהא [אמרי' לעיל [כ"ז ע"א] גבי שופר] וחצוצרות דמשתמעי לקולן דכיון דחביבי ליה יהיב דעתיה לשמוע הקול האחד ואין [קול האחר מערבב]... דלעיל, דהתם אינו צריך אלא קול אחד שאין חצוצרות [חיוב לשמיעה], והכא יהיב דעתיה [לשמוע הקול] האחד ואין הקול האחר מערבב. אבל הכא ששמע תשע תקיעות חלוקות זו מזו. אבל אם תקעו כאחד ויש לו לכוין לכולן אינו יכול לכוין אף לאחת ולא יצא. וכן כתב הר"ם פרק ג' [ה"ו]. תקיעה מזה ותרועה מזה. פירוש ושמע כל התקיעות כולן. אבל אם לא שמע את כולן לא יצא, שכולן מצוה אחת הן, ולפיכך מעכבות זו את זו. הא דידיה וכו'. וכתב הרי"ף וקיימא לן כר' יוחנן דאמר אפילו בתשע שעות ביום יצא. ובהלל ובמגלה נמי אע"פ ששהה כדי לגמור את כולה נמי אינו צריך לחזור לראש, אלא קורא ממקום שפסק ע"כ. ורבינו שלמה פירש, לדידי לא סבירא, כלומר שיהא צריך להפסיק במבואות המטונפין הואיל והתחיל קודם לכן, אלא מניח ידו על פיו וקורא, [כדאמרינן] בפרק מי שמתו [ברכות כ"ד ע"ב]. וכיון שאין צריך להפסיק, אע"פ שהפסיק לא שמיה [הפסק]. ואפי' סירוגין ואפילו כל היום כולו יצא.
